רות שמיר פופקין
תקופת הילדות
ילדות בארץ
אני ילידת פולניה, כאשר הגרמנים נכנסו לפולניה בימיה הראשונים של מלחמת העולם, אמי החליטה לברוח ויצאה ברכבת הראשונה לרומניה. שם, בעזרת ההסתדרות הציונית עלינו על ספינה לחיפה. אבי היה בארץ במפגש ציוני וחלה באותם ימים בטיפוס ולא יכול היה לחזור לפולין וככה שרדנו.
את שנות מלחמת העולם עברנו בארץ ולאחר נדודים התיישבנו בתל-אביב. התחנכתי בת"א.
לאחר המלחמה בשנת 1946 ולפני קום המדינה, קבל אבי על עצמו לחזור לפולין ההרוסה שם נרצח אביו ונרצחו בני משפחתה של אמי. הוא ניהל משא ומתן עם הממשלה הפולנית הקומוניסטית להסכמים מסחריים לרכישת חיטה עבור המדינה שבדרך. עם קום המדינה נשלח אבי לכהן בצירות הישראלית הראשונה בוורשה.
כילדה נאלצתי יחד עם אמי לעזוב את בית ספרי ולנסוע לורשה שהיתה הרוסה לחלוטין. גרנו במלון חודשים רבים ולא הלכתי לבית הספר כי הצירות לא רצתה לשלוח את הילדים לבית ספר יהודי קומוניסטי שהתחיל לתפקד אחרי המלחמה, וכך במשך כארבע שנים לא למדתי בבית הספר "בצורה מסודרת". מדי כמה חודשים בארץ נאלצתי לשוב ולחזור לפולניה. סבלתי מאוד כתוצאה מזה שלא למדתי בצורה מסודרת, התגעגעתי לחברים ולתנועת הנוער ונאלצתי באמצעות מורים פרטיים מדי כמה חודשים להשיג את החומר הנלמד, אלה היו שנים עכורות.
Rimona painted us children during the curfew days forced by the British. We were transferring food between the two buildings.
לימודים
בית ספר יסודי "תל-נורדוי" תל-אביב
בית הספר התיכון "גאולה" תל-אביב
בית ספר תיכון א' (כללי) תל-אביב בשנים 1952 עד 1954
וורשה פולין
תנועת נוער - גדנע – צבא
בסוף השמינית התגייסתי לצבא והייתי חוקרת סעד. בקרתי משפחות של חיילים שבקשו תמיכה כספית או רפואית או חופשה מיוחדת כדי לעזור למשפחותיהם. אלה היו שנים קשות בישראל. עליה גדולה, תקופה כלכלית קשה ביותר, תקופת צנע, חוסר בדיור, המשפחות התגוררו במעברות. ביחוד בחורף מצבם היה קשה מאוד.
בזמן שרותי בצבא אבי, שחזר לנהל את עסקיו לאחר העדרות ארוכה מאד, פשט את הרגל ונשארנו בלי אמצעי מחיה. כאיש ציבור אבי לא יכול היה לעמוד במשבר ובבושה, הוא סרב לצאת מהבית, ולא יכול היה להתרומם עד שכתום שלוש שנים נפטר. הבנתי שעלי כבת יחידה לאם ללא מקצוע לפרנס אותה ונכנסתי לתקופה אולי הקשה בחיי.
