ד"ר יצחק גרינשטין נולד בפולין בשנת 1897, בן בכור למשפחה מסורתית-ציונית. למשפחתו מצד אימו נמנו דורות של למדנים וגדולי תורה, צאצאים שך הרמ"א מקרקוב. קשריה של המשפחה עם א"י היו עמוקים: הוריה של אמו עלו ארצה והשתקעו בירושלים, שם נפטרו ונקברו בהר הזיתים. הוריהם לפניהם עלו והשתקעו בצפת. קשריו העמוקים ליהדות מסורתית וציונית גם יחד נקשרו בבית הוריו, בו הוענקו הערכים לצדקה, אהבת ישראל וגמילות חסדים.

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עזבה משפחת גרינשטין את טרנוב בפולין והשתקעה בוינה. באוניברסיטת וינה סיים יצחק את לימודיו עם תואר דוקטור למשפטים. באותה תקופה גוייס אביו לשרות בצבא אוסטריה, ולקראת סוף המלחמה גוייס אף יצחק לשרות פעיל. תקופת לימודיו באוניברסיטת וינה מציינת את ראשיתה של פעולתו הציונית, העתידה להיות קו מנחה במשך חייו. נמנה בין פעילי "צעירי-ציון" בוינה ובארגון הסטודנטים הציוניים.

​

בתום מלחמת העולם הראשונה חזרה משפחת גרינשטין לטרנוב. ד"ר גרינשטין, המשפטן הצעיר השתקע בקרקוב, שם החל בעבודתו כעורך דין. מעורבותו הציונית המשיכה וגברה, בפעילות מסועפת בארגון ציונים כלליים באזור מערב גליציה, יחד עם ד"ר שורצברד, ד"ר טון וד"ר הילפשטין. בשנות ה-30 השתקע בבילסקו-ביאלה, שם פתח את לשכת עורכי דין שלו. יהודי חם ואיש רודף צדק, נרתע מגזירות והאשמות אשר הועלו כנגד היהודים בפולין האנטישמית, וייצג בכשרון ובהצלחה את ענינם בפני בתי דין מפלים. אוירה זו של הפליה העמיקה עוד את מעורבותו הציונית והוא נבחר ליו"ר ההסתדרות הציונית בבילסקו וכן לסגן ראש הקהילה בעיר זו. ביתו היה מקום מפגש לראשי הציונות בפולין, ובין אורחיו נמנו ח.נ. ביאליק ונחום סוקולוב.

​

ב-1936 נשלח בתור ציר ארגון ציוני פולין-מערבית לקונגרס הציוני בפראג.

בקיץ 1939 השתתף בכנס ראשי התנועות הציוניות בארץ ישראל. פרוץ מלחמת העולם השניה מצא אותו בארץ. בפולין נשארו אשתו ובתו הקטנה ושם גם נלכדו רוב משפחתו הקרובה. למרות הקשיים והגבלות עליה של השלטונות המנדטורים הבריטים, הצליח ד"ר גרינשטין לאפשר כניסתן ארצה של אשתו ובתו, הן הגיעו לא"י באניה האחרונה שהפליגה מקונסטנצה ברומניה, בפרוץ המלחמה. בהמשך המלחמה ניסה אף לחלץ את אביו מפולין ולהביאו ארצה אך מאמציו עלו בתוהו.

​

בקיא במשפט פולני ואוסטרי, מצא ד"ר גרינשטין את עצמו בארץ אשר עליה חלו חוקים בריטים ועותומנים. שרוע בדאגה עמוקה וחרדה לגורלם של בני משפחתו הלכודים בפולין בפרט, ולגורלה של יהדות אירופה בכלל, החליט ד"ר גרינשטין בשנות 1939-1940 להשהות את לימודיו לקראת קבלת רשיון לעריכת-דין בא"י המנדטורית, ולחפש לעומת זאת דרכים להקלט בכלכלת הארץ. ב-1941 הקים מלטשה ליהלומים בהיקף גדול לאותה התקופה, אשר במשך הזמן העסיקה 120 פועלים.

​

כשרונו ונסיונו בפעילות ארגונית וציבורית הובילו אותו לפעילות עניפה בהתאחדות תעשיני היהלומים. בזכות תרומתו הרבה בפתוחה של תעשית היהלומים בארץ הוא נבחר לסגן נשיא ההתאחדות.

אך עם כל פעילותו העניפה, מחשבותיו ולבו היו מופנים ליהדות התפוצות ולגורלה, וכן לתנועה הציונית בא"י. הוא טרח לסייע למשפחתו (אחיו ואחיותיו) אשר נקלעו בברית המועצות, וכאשר מאמציו לאפשר יציאתם משם עלו בתוהו, דאג לסייע לכלכלתם.

בקום מדינת ישראל ב-1948, נתבקש ד"ר גרינשטין ע"י שר החוץ של ממשלת ישראל הראשונה, משה שרת, לקבל על עצמו את תפקיד היועץ המסחרי לשגרירות ישראל בוורשה. ד"ר גרינשטין נענה למנוי זה, ולשם כך עברת את שמו ל-"שמיר".

בתקופת כהונתו בוורשה, הקדיש מזמנו לחפוש אחרי שרידי אותה היהדות אשר הכיר כה טוב ואהב, ולטיפול בנצולי השואה אשר לרבים מהם סייע לעלות ארצה.

בשובו ארצה בתום תפקידו ב-1951, חזר ד"ר גרישטין-שמיר לעסקיו המסחריים בענף תעשית היהלומים. הוא המשיך גם בפעילותו הציבורית ונבחר ליו"ר לשכת בני-ברית בתל-אביב, ע"ש משה שור.

החרבתה של יהדות פולין, אשר בתרבותה וערכיה היה מושרש כל ישותו, זעזע אותו זעזוע אשר לא פג ממנו עד סוף חייו.

איש רב-פעלים היה – משפטן, תעשין, איש ציבור; אציל ורגיש נפש, עליז ושופע שמחת חיים.

ב-1954 חלה ד"ר גרינשטין-שמיר, מחלה ממנה לא החלים. הוא נפטר ב- 7.4.1957   

יהי זכרו ברוך.